שירה עבדה בחברת הייטק בהרצליה ונשואה ליונתן כבר עשר שנים. הכנס בחיפה היה עניין שגרתי: הרצאות, קפה בכוסות נייר, נטוורקינג עד כאב ראש.
עמית העביר הרצאה על בינה מלאכותית ברפואה. אחר כך הם דיברו בהפסקה, ועוד בהפסקה, ועוד בארוחת הערב. הוא סיפר שהוא גרוש כבר שנתיים, שהוא גר לבד בזכרון, שיש לו כלב. היא סיפרה על יונתן, ביושר, על השתיקות הארוכות ביניהם.
הגנים הבהאיים
בערב השני הם עמדו מעל הגנים הבהאיים, כל העיר מתחתיהם מוארת עד הים. הוא שאל אם הוא יכול לנשק אותה. היא ענתה בכך שנישקה אותו.
בחדר שלו במלון, מול המפרץ, היא שכחה לכמה שעות את כל השאלות. את השאר שירה שומרת לעצמה.
היא לא הרגישה אשמה, לא כמו שציפתה. היא הרגישה ערה. כאילו מישהו פתח חלון בחדר שהיה סגור שנים.
ערב הגאלה
ביום השלישי היה ערב גאלה. שירה לבשה שמלה כחולה ונכנסה לאולם, מחפשת אותו בעיניים. היא מצאה אותו ליד הבר. לידו עמדה אישה בשמלה ירוקה, עם יד מונחת בטבעיות על הגב שלו.
"זאת מיכל," הוא אמר, בקול לא יציב. "אשתי. היא הפתיעה אותי."
מיכל חייכה אליה בחום. שירה חייכה בחזרה. אחר כך הלכה לשירותים ועמדה מול המראה חמש דקות ארוכות.
הדרך הביתה
היא נסעה הביתה באותו לילה, לא חיכתה לבוקר. בכביש החוף, מול הים החשוך, היא הבינה שני דברים. שהוא שיקר לה. ושהיא עצמה לא הייתה כל כך שונה ממנו.
עמית שלח הודעות. היא חסמה אותו בתחנת הדלק בחדרה.
ליונתן היא סיפרה אחרי שבוע. הכול, כולל החלק המשפיל. הוא שתק הרבה זמן ואז אמר: "אני לא יודע מה לעשות עם זה. אבל אני שמח שאמרת."
הם עדיין ביחד. בינתיים. הם מדברים יותר ממה שדיברו בעשר השנים האחרונות. שירה לא חזרה לחיפה מאז. היא אומרת שיום אחד תחזור, לבד, רק כדי לראות את הגנים בלי אף אחד לידה.
