נועה אברהם הייתה רקדנית בלהקת בלט בחיפה. שש שעות ביום על נעלי פוינט, חזרות, הופעות, כאבים. כפות הרגליים שלה היו כלי עבודה, חזקות ומצולקות ויפות בדרך שרק רקדנים מבינים.
ביום ראשון, היום היחיד בלי חזרות, היא נתנה להן לנוח.
בעמוד ה־OnlyFans שלה, מאומת ושייך רק לה, יום ראשון היה סדרה. כפות רגליים יחפות על רצפת עץ במרפסת מול המפרץ. רגליים בגיגית מים חמים עם מלח מים המלח. עיסוי איטי בשמן שקדים, מהעקב אל האצבעות. בלי פנים, אלא אם היא רצתה. בלי פגישות.
ההודעה
מנוי אחד כתב לה ביום ראשון אחד בנובמבר. קראו לו עמית, הוא היה פיזיותרפיסט בבית חולים ברמב"ם, והוא עקב אחרי העמוד שנה.
אני לא רוצה להיות חצוף, כתב. אבל בסרטון האחרון ראיתי שאת לוחצת על הקשת לא נכון. זה יכול לכאוב יותר אחר כך. אם תרצי, אסביר לך איך.
נועה צחקה. אף אחד מעולם לא כתב לה הודעה כזאת.
תסביר, ענתה.
השיעור
הוא כתב הודעה ארוכה ומדויקת. איפה ללחוץ. כמה זמן. איך לסובב את הקרסול אחרי הופעה. למה כדאי להרים את הרגליים על הקיר לפני השינה.
נועה עשתה הכול ביום ראשון שאחרי, וצילמה את זה בשבילו, סרטון בהזמנה אישית. היא ישבה על השטיח במרפסת, במכנסיים קצרים וסוודר גדול, השמש של אחר הצהריים על הרגליים. היא עשתה כל תנועה לאט, לפי ההוראות שלו, והסבירה למצלמה מה היא מרגישה.
בסוף הרימה את הרגליים על הקיר, ואמרה בשקט: עשיתי שיעורי בית.
התשובה
עשית אותם יפה יותר משכל המטופלים שלי עשו אי פעם, כתב.
למחרת, בחזרה, היא רקדה שש שעות בלי הכאב בקשת שליווה אותה חודשים.
מאז, כל יום ראשון היה גם שיעור. הוא שאל איך הרגליים הרגישו השבוע, היא סיפרה, והוא הציע תרגיל אחד חדש. היא צילמה אותו, לאט, במרפסת מול הים, והמנויים שלה התחילו לכתוב שגם הם מנסים את התרגילים בבית.
הבכורה
בדצמבר הייתה בכורה של בלט חדש. נועה רקדה תפקיד ראשי בפעם הראשונה.
ביום ראשון שאחרי, היא צילמה סרטון אחר. היא הורידה לאט את נעלי הפוינט, את הסרטים, את הרפידות, והראתה למצלמה את כפות הרגליים אחרי שלוש הופעות. אדומות, עייפות, שלמות.
הן רקדו בזכותך, אמרה. זה בשבילך, עמית.
הוא כתב בחזרה שקנה כרטיס להופעה בשבוע הבא. שורה עשרים, בצד. שהוא לא צריך שהיא תדע איפה הוא יושב.
נועה ידעה בכל זאת. בסוף ההופעה, בקידה, היא הסתכלה שנייה אחת לשורה עשרים, לצד.
