הבר היה במרתף ברחוב קטן בפלורנטין, בלי שלט, עם דלת ברזל שחורה ומוזיקה שאפשר לשמוע רק כשעומדים ממש לידה. דארקווייב, פוסט־פאנק, לפעמים משהו ישן של הקיור.
מאיה רוזן עבדה מאחורי הבר ארבעה לילות בשבוע. שמלה שחורה, שפתון בצבע יין, שיער שחור עד המותניים, אייליינר חד. היא מזגה, הקשיבה, ולא סיפרה על עצמה כלום.
ביום היא הייתה צלמת. בעמוד ה־OnlyFans שלה, מאומת ושייך רק לה, היא פרסמה תמונות של עצמה במקומות נטושים בעיר: בניין ישן בנווה צדק, תחנת רכבת ישנה, חומות אבן ביפו בשקיעה. תחרה שחורה על רקע אבן חמה, נרות, צללים. מתחת לכל תמונה, שיר קצר שכתבה.
הלקוח
הוא בא כל יום חמישי. ישב בקצה הבר, הזמין וויסקי אחד, ושתה אותו שעתיים. קראו לו יונתן, והוא היה מתרגם ספרות מצרפתית.
ביום חמישי השלישי הוא אמר: השיר שפרסמת השבוע. על הים בחורף. הוא הכי יפה שקראתי השנה.
מאיה הניחה את הבקבוק. אתה עוקב אחריי.
כבר שנה, אמר, וקצת הסמיק. לא ידעתי שאת עובדת פה. מצאתי את המקום במקרה. אם זה לא נעים לך, אני לא אבוא יותר.
היא חשבה על זה רגע. תבוא, אמרה. אבל תביא לי משהו לקרוא.
הספרים
הוא הביא. בודלר בתרגום שלו. בורחס. אלתרמן. היא קראה בהפסקות, מאחורי הבר, באור של מנורה אדומה.
הוא אף פעם לא ביקש כלום. לא מספר טלפון, לא פגישה. רק ישב, שתה וויסקי אחד, ודיבר איתה על ספרים כשהיה לה רגע.
ארבע לפנות בוקר
ביום חמישי אחד בפברואר, מאיה אמרה לו: המשמרת נגמרת בארבע. אם תחכה, נלך ברגל עד יפו.
הוא חיכה.
הם יצאו לרחובות הריקים. הרחוב היה רטוב מגשם. הם הלכו לאורך שדרות ירושלים, דרך השוק הסגור, עד הנמל. מאיה עדיין הייתה בשחור, עם מעיל ארוך. הוא סיפר לה על פריז. היא סיפרה לו למה היא מצלמת רק בחושך.
כי בחושך אנשים מפסיקים להעמיד פנים, אמרה.
בנמל יפו, מול הים השחור, היא ביקשה לצלם אותו. רק את הידיים. עם הספר.
הוא הסכים.
התמונה
השבוע היא פרסמה סדרה חדשה. התמונה האחרונה לא הייתה שלה. ידיים של גבר מחזיקות ספר פתוח, על רקע הים בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר.
מתחת, שיר של ארבע שורות. האחרונה הייתה: יש מי שמחכה עד שהלילה נגמר.
יונתן קרא את זה בבוקר, עם קפה, ולא אמר כלום לאף אחד. ביום חמישי שאחרי הוא הביא לה ספר חדש, וחיכה עד ארבע.
