איתי כהן היה בן שלושים ותשע, מייסד של חברת סייבר במגדל בשרונה, ומחובר תמיד. הוא קרא מיילים ברמזורים, ענה להודעות באמצע ארוחות, ובלילה הטלפון ישן לידו על הכרית. כל מי שהכיר אותו ידע: אי אפשר לנתק את איתי.
הוא מצא אותה בלילה של חורף, בשתיים בלילה, כרגיל ער. בעמוד ה־OnlyFans שלה היא קראה לעצמה הגברת לוי. חשבון מאומת, תמונות בשחור־לבן, יד עם טבעת כסף על ספר פתוח. וכללים:
קודם תגיד לי את הגבול החודשי שלך. אני לעולם לא חוצה אותו. אני אף פעם לא מבקשת יותר. אם תציע יותר, אסרב. מחוות רק דרך העמוד הזה. אף פעם לא במקום אחר.
הגבול
הוא כתב לה שהגבול לא משנה, שיש לו מספיק.
בגלל זה הוא משנה, ענתה. בלי גבול זה לא משחק, זה רק כסף. תן לי מספר שאומר לך משהו.
לקח לו יומיים. המספר שנתן היה כן.
טוב, כתבה. עכשיו המשימה הראשונה.
השבת
המשימה הייתה פשוטה ובלתי אפשרית: משקיעת השמש של יום שישי ועד צאת השבת, טלפון כבוי. לא על שקט. כבוי. במגירה.
לפני שאתה מכבה, שולח מחווה קטנה, בתוך הגבול. במוצאי שבת, כשאתה מדליק, כותב לי מה עשית במקום.
השבת הראשונה הייתה סיוט. הוא הלך במרפסת הלוך ושוב, פתח את המגירה שלוש פעמים וסגר אותה. בסוף ירד לים.
במוצאי שבת כתב לה: הלכתי לחוף גורדון. ישבתי שעתיים. לא עשיתי כלום.
כל הכבוד, ענתה. זה היה הדבר הכי קשה שעשית השבוע.
השבתות שאחרי
זה הפך לטקס. מחווה קטנה ביום שישי, טלפון במגירה, ובמוצאי שבת דו"ח. הדו"חות השתנו. קראתי ספר שלם. נסעתי לאמא שלי לחיפה. בישלתי שקשוקה ואכלתי אותה לאט.
הגברת לוי ענתה בקצרה. יפה. מאכזב, חזרת לטלפון בשבע. ופעם אחת: אני גאה בך.
הוא קרא את המשפט הזה יותר מדי פעמים.
המחווה שחזרה
בחודש הרביעי החברה סגרה סבב גיוס ענק. ביום שישי, לפני השבת, איתי שלח לה הרבה יותר מהגבול.
הכסף חזר תוך שעה.
לא. הגבול שלך הוא הגבול שלך, גם בימים טובים. במיוחד בימים טובים. שלח את הסכום הרגיל, תכבה את הטלפון, ותחגוג עם מישהו שאתה אוהב. לא איתי.
הוא צחק לבד במשרד. אחר כך שלח את הסכום הרגיל, כיבה את הטלפון ונסע לחיפה.
אמא שלו פתחה את הדלת ושאלה מה קרה, למה הוא מחייך ככה. הוא אמר שלא קרה כלום. שזאת פשוט שבת.
