אייל דיבר על זה שלוש שנים. תמיד בלילה, תמיד בחצי חיוך, כאילו מתבייש במשאלה של עצמו. נועה צחקה, אחר כך שתקה, ואחר כך התחילה לשאול שאלות. בחנוכה היא הראתה לו הזמנה: בקתת עץ במצפה רמון, על שפת המכתש, לסוף שבוע אחד בלבד.
"אני בוחרת את האורח," אמרה. "אני קובעת את החוקים. ואתה תקבל אותם בכתב."
הכתב
האורח נקרא עומרי. הוא היה מדריך טיולים במדבר, שקט, שזוף, עם עיניים שצוחקות לפני הפה. נועה הכירה אותו בטיול ג'יפים שנה קודם, ודיברה איתו שבועות לפני שבכלל סיפרה לו על התוכנית. אייל הכיר אותו רק מלחיצת יד בחניה.
בערב, לפני שעומרי הגיע, נועה הוציאה מהתיק שפתון אדום. היא לקחה את היד של אייל, פתחה את כף היד שלו, וכתבה לאט, אות אחרי אות:
שב. שתוק. תסתכל.
"אסור לך למחוק את זה עד הבוקר," אמרה. "ואם משהו לא בסדר, לכל אחד מאיתנו, אתה אומר מדבר והכול נעצר."
הכורסה
הוא ישב בכורסה ליד החלון, כף היד פתוחה על הברך. בחוץ, שמי המדבר היו מלאים כוכבים בצורה כמעט לא הוגנת. בפנים דלקו נרות.
נועה לא הורידה ממנו את העיניים. גם כשעומרי נישק את הצוואר שלה, גם כשהשמלה החליקה מהכתפיים. מדי פעם היא הצביעה על היד שלו, בלי מילה, והוא הסתכל על שלוש המילים האדומות ונשם עמוק.
"זה מה שרצית?"
"זה יותר."
מה שקרה אחר כך נשאר בבקתה על שפת המכתש.
הבוקר
עומרי יצא עם הזריחה ולחץ לאייל את היד, בלי שום לגלוג. נועה התיישבה על משענת הכורסה, עטופה בשמיכה, ולקחה את כף היד של בעלה. המילים עוד היו שם, קצת מרוחות.
"עכשיו תספר לי הכול," אמרה. "גם את מה שאתה מתבייש בו."
הוא סיפר. על הקנאה, שבאה והלכה בתוך דקה. על הגאווה, שנשארה. על כך שמעולם לא ראה אותה כל כך בטוחה בעצמה.
אחר כך היא ליקקה את האגודל שלה ומחקה את המילים, אחת אחת.
השפתון האדום עדיין בתיק שלה. לפעמים, בארוחת ערב עם חברים, היא מוציאה אותו ומורחת בלי למהר. אייל תמיד מסמיק.
