מארה הייתה מקעקעת כבר שש שנים וגותית הרבה יותר מזה, ובכל הזמן הזה פיתחה כלל דייטים אחד בלבד: אין דייט שני עם גבר שקורא לסגנון שלה "שלב".
רובם ממילא לא הגיעו לדייט השני. הם אהבו את התמונות – התחרה השחורה, הטבעות מכסף, השפתון הכהה – ואז ישבו מולה בבית קפה ונראו כמו מישהו שהזמין משהו חריף מדי והתחרט.
דניאל היה שונה כבר מההודעה הראשונה. הוא לא פתח ב"היי יפה" ולא בהערה על השפתון שלה. הוא כתב: בפרופיל שלך כתוב שאת אוהבת בתי קברות ויקטוריאניים. הייגייט או פר לשז? תבחרי בזהירות, זה מכריע הכול.
היא חייכה אל הטלפון בפעם הראשונה מזה שבועות.
הדייט הראשון
הם נפגשו ביום חמישי קר באוקטובר בבר מואר בנרות שניגן The Cure קצת חזק מדי. הוא היה גבוה יותר מבתמונות, לבש מעיל שחור פשוט ונראה קצת לחוץ, ומשום מה זה מצא חן בעיניה יותר משציפתה. הוא קרא על ההיסטוריה של הבר לפני שהגיע. הוא שאל על הקעקועים שלה – לא מה הם אומרים, אלא איזה מהם כאב הכי הרבה ו*איזה היא הייתה מציירת שוב*.
"העורב על הכתף," היא אמרה. "ציירתי אותו בגיל תשע-עשרה. הוא נוראי. אני אוהבת אותו."
"אפשר לראות?"
היא הסיטה קצת את התחרה של השרוול. הוא הסתכל עליו הרבה זמן, ברצינות, כמו שמסתכלים על ציור.
"הוא לא נוראי," הוא אמר. "הוא כן."
אף אחד מעולם לא אמר דבר כזה על שום דבר שלה.
ההליכה
אחרי הבר הם הלכו בעיר העתיקה, ליד כנסיות וחנויות ספרים סגורות. התחיל לרדת גשם – מהסוג הרך והערפילי שגורם לפנסי הרחוב לזהור. מארה ציפתה שהוא יתלונן. במקום זה הוא עצר מתחת לקשת, הרים את הקפוצ'ון של המעיל ואמר: "ככה בדיוק נשמע הפלייליסט שלך."
היא צחקה, באמת, מהצחוק הזה שמפתיע אותך. ופתאום הם עמדו קרוב מאוד מתחת לקשת האבן הישנה, הגשם יורד ממש מאחוריהם, והיא הריחה ארז ואוויר קר על המעיל שלו.
היא זו שנישקה אותו. לאט בהתחלה, בודקת, ואחר כך בכלל לא לאט. היד שלו מצאה את גב המותניים שלה מעל התחרה, בזהירות, כאילו הוא שואל שאלה. היא ענתה כשמשכה אותו קרוב יותר.
אור נרות
הדירה שלה הייתה מעל הסטודיו, מלאה נרות, ספרים ישנים וחתולה בשם לנור שלא אישרה אף אחד. דניאל קיבל אי-אישור רשמי תוך עשר שניות, ומארה ראתה בזה סימן טוב.
היא הדליקה את הנרות אחד אחד בזמן שהוא דפדף במחברות הסקיצות שלה. כשהסתובבה, הוא החזיק ציור של עש עם סימני גולגולת.
"תקעקעי לי את זה יום אחד," הוא אמר.
"זו התחייבות גדולה לדייט ראשון."
"אני לא מתכנן שזה יישאר דייט ראשון עוד הרבה זמן."
היא חצתה את החדר, לקחה את המחברת מהידיים שלו והניחה אותה. אור הנרות ריכך הכול – את הפנים שלו, את התחרה השחורה של השמלה שלה, את הגשם שגלש על החלון. הוא נישק את צווארה ממש מתחת לאוזן, והיא הרגישה את זה לאורך כל עמוד השדרה.
מה שקרה אחר כך נשאר ביניהם לבין לנור, שיצאה מהחדר במחאה. מה שחשוב הוא זה: כשמארה התעוררה עם שחר, הנרות כבר כבו, דניאל עדיין היה שם, ולשם שינוי היא לא רצתה להעמיד פנים שזה לא אומר כלום.
שישה חודשים אחר כך
העש נמצא עכשיו על האמה שלו. היא ציירה אותו, והידיים שלה רעדו בפעם הראשונה מזה שנים.
הוא עדיין שואל על בתי קברות. באביב הם נסעו לפר לשז.
הוא בחר נכון.
