ימי המילואים

מיכל חיפשה רק את הפנס. התיק של רונן עמד בארון השירות כמו תמיד, ריח של בד ואבק. בכיס הצדדי, מתחת לגרביים הירוקות, היה טלפון ישן שהיא מעולם לא ראתה.

רונן "יצא למילואים" כמעט כל שבוע בשבעת החודשים האחרונים. יומיים פה, שלושה שם. היא אף פעם לא ראתה צו.

הקוד היה תאריך הלידה שלו. ההודעות היו לאחת "ליאת". מלונות באילת. לא הייתה שם אף מילה על הצבא.

ארוחת הערב

היא הכינה שקשוקה, כמו שהוא אוהב. כשהוא התיישב, הטלפון היה מונח ליד הצלחת שלו.

הוא החוויר. התחיל להסביר, לבקש סליחה, לבכות. מיכל אכלה בשקט עד שלא נשאר לו מה להגיד.

"אני לא עוזבת," אמרה. "זה יהיה קל מדי בשבילך. אתה מסיים עם זה הערב, מולי. ומעכשיו, ימי המילואים הם שלי."

"מה זאת אומרת?"

"תראה."

המילואים שלה

ביום חמישי מיכל ארזה תיק קטן. שמלה שחורה, נעלי עקב, בושם חדש. היא נישקה את רונן על המצח בפתח הדלת.

"יש לי מילואים," אמרה. "יומיים. אל תחכה לטלפון."

"עם מי?"

"קוראים לו גיל. הוא צלם. אני אספר לך כשאחזור."

רונן נשאר בבית יומיים. הוא כיבס, בישל, לא ישן כמעט. ביום שבת בערב הגיעה הודעה אחת: חוזרת בעשר. תהיה ער.

השחרור

היא חזרה שזופה, עם שיער מבולגן וחיוך שהוא לא ראה עליה שנים. היא ציפתה לכעס. בעיניים שלו מצאה משהו אחר לגמרי: תשוקה, חשופה ומבולבלת.

"ספרי לי," הוא לחש. "הכול."

היא התיישבה לידו על הספה, הורידה את הנעליים, וסיפרה. לאט. הכול.

הטלפון הישן בפח המחזור של הבניין. התיק הירוק של רונן עבר למיכל. היא משתמשת בו פעם בחודש. ורונן, שתמיד שנא מטלות בית, למד להכין שקשוקה מצוינת לבוקר שבו היא חוזרת.