המסיבה הייתה במחסן ישן בפלורנטין. עידו קיבל את הכתובת מחבר שאמר לו רק: "לך תראה. אף אחד שם לא יכריח אותך לכלום. זה הכלל הראשון."
הוא עמד ליד הקיר שעה, עם כוס מים שלא שתה.
מאיה
היא ישבה על כורסת קטיפה בצבע בורדו, ברגליים משוכלות, בשמלה שחורה ארוכה. שיער מתולתל, אסוף למעלה. היא דיברה עם מישהו, אבל הסתכלה עליו.
אחרי רבע שעה היא הרימה שתי אצבעות. הוא ניגש.
"פעם ראשונה?"
"רואים?"
"הכול רואים פה," אמרה. "שב. על הרצפה."
השיחה
לפני כל דבר אחר היא רצתה לדבר. כמעט שעה. מה הוא מחפש. ממה הוא מפחד. מה לעולם לא. היא הקשיבה בלי לשפוט, ועידו מצא את עצמו אומר דברים שלא אמר אף פעם בקול.
ואז היא הוציאה מהתיק חותמת קטנה עם ידית עטופה בקטיפה שחורה, ופד דיו אדום.
"תושיט יד," אמרה.
היא הטביעה על פרק היד שלו כתר קטן, אדום.
"זה הכלל. כל עוד החותמת על היד שלך, אני מחליטה. על הכול. איפה אתה עומד, מתי אתה מדבר, לאן אתה מסתכל. אם אתה רוצה להפסיק, אתה הולך לכיור, שוטף אותה ואומר קטיפה. נגמר, מיד, ואף אחד פה לא יסתכל עליך עקום. אני מבטיחה."
"ואם אני לא שוטף?"
"אז תלמד משהו על עצמך."
הלילה
הוא לא התקרב לכיור. היא נתנה לו לחכות, לבקש רשות, ללכת שני צעדים מאחוריה בין האנשים. היא נגעה בו לעיתים רחוקות, וכל נגיעה בערה שעות. מדי פעם הוא הסתכל על הכתר האדום בפרק היד, ומשהו בבטן התהפך. מה שקרה אחר כך, בחדר האחורי, נשאר בפלורנטין.
בשלוש לפנות בוקר היא ליוותה אותו ליציאה.
"אל תשטוף את זה עד מחר בערב," אמרה. "בעבודה תלבש שרוולים ארוכים."
הוא לבש. כל היום, במשרד, הוא הרגיש את הכתר מתחת לבד, כמו סוד שפועם. המסיבה הבאה בעוד שלושה שבועות. הוא כבר קנה חולצה חדשה עם שרוולים ארוכים.
