שירה ודני היו נשואים אחת עשרה שנים. הם גרו בהרצליה פיתוח, והיה להם סוד קטן: סירת מפרש ישנה במרינה, שקנו בזול ותיקנו בעצמם, שלוש שנים של סופי שבוע.
זה היה על הסירה, בשקיעה, שדני אמר את זה בפעם הראשונה.
את יודעת מה עובר לי בראש לפעמים? אני רוצה לראות מישהו אחר רוצה אותך. ואת מסתכלת עליי באותו רגע.
שירה שתקה זמן רב. השמש נגעה במים. אחר כך היא אמרה: גם אני חשבתי על זה.
הכללים
הם כתבו אותם ביומן הסירה, בעמוד האחרון. הכול ביחד. בלי סודות. כל אחד יכול לעצור, בלי הסברים. והכלל הכי חשוב, ששירה מתחה מתחתיו קו פעמיים: אף אחד שאנחנו לא בטוחים שהוא אמיתי.
הם פתחו עמוד משותף ב־OnlyFans, מאומת. תמונות אלגנטיות של שירה, ולפעמים היד של דני על המותן שלה. דני קרא את ההודעות. שירה החליטה למי עונים.
הגבר
הוא חתם אורי. הוא כתב תמיד לשניהם. שאל קודם על הגבולות שלהם. הוא היה מנוי חצי שנה ואף פעם לא כתב משהו גס.
אחרי חודשיים, שירה ביקשה הוכחה.
תמונה מהיום. עם דף שכתוב עליו בכתב יד: שירה ודני, הרצליה, והתאריך של היום. אחר כך שיחת וידאו עם שנינו. ואחר כך קפה במרינה, בצהריים, לפני כל דבר אחר.
התמונה הגיעה באותו ערב: גבר רגיל במרפסת, קצת נבוך, עם הדף ביד. מאחוריו עציץ בזיליקום וכלב קטן שהציץ למצלמה. שיחת הווידאו למחרת נמשכה חצי שעה. אורי צחק הרבה, ואמר לדני פעמיים: אתה מחליט בדיוק כמוה. אם אתה אומר לא, זה לא.
הקפה
הם נפגשו בבית קפה במרינה, ביום שישי בצהריים. אורי הביא פרחים לשירה ולחץ לדני את היד. הם דיברו שעה על הכול חוץ מזה. על שייט, על כלבים, על המצב. בסוף שירה הסתכלה על דני. דני הנהן.
הערב
חדר במלון מול הים. דני ישב בכורסה ליד החלון. שירה הסתכלה עליו כל הזמן. בכל פעם הוא הנהן, ובכל פעם היא הרגישה יפה יותר.
אחר כך, כשנשארו לבד, היא אמרה: הסתכלתי עליך. לא עליו.
ההוכחה
בשבת בבוקר הם ירדו לסירה, כמו תמיד. שירה פתחה את יומן הסירה, בעמוד האחרון, מתחת לכללים, והדביקה שם את הדף עם התאריך.
למה פה? שאל דני.
כי פה כתבנו את הכללים, אמרה. וזאת ההוכחה ששמרנו עליהם.
דני התיר את החבלים. הסירה יצאה מהמרינה לים פתוח וכחול. שירה ישבה מאחור, הרגליים היחפות שלה על הסיפון החם, והסתכלה עליו מכוון את המפרש.
