הטלסקופ בקומה התשיעית

יואב ראה את הטלסקופ מהרחוב. מרפסת בקומה התשיעית של בניין ישן ליד כיכר רבין, ועליה צינור לבן ארוך מכוון לשמיים. ערב אחד, כשירד לזרוק זבל, הוא שמע קול מלמעלה:

"אתה מסתכל עליו כל ערב. תעלה. דירה 18."

דנה

היא הייתה בת חמישים בערך, עם שיער אפור קצר ומשקפיים עגולים, ולבשה סוודר גדול מדי. הדירה הייתה מלאה מפות כוכבים וספרים. על המרפסת עמד הטלסקופ, ולידו כיסא אחד בלבד.

"זה הכיסא שלי," אמרה. "אתה עומד."

היא כיוונה את הטלסקופ לשבתאי ונתנה לו להסתכל. הטבעות הופיעו בעדשה, קטנות ומושלמות. הוא נשם בבת אחת.

"עכשיו תסתכל לאן שאני אומרת. לא לשום מקום אחר."

הכלל

בערב השלישי, דנה הניחה על שולחן המרפסת דף נייר.

"שמתי לב למשהו," אמרה. "אתה אוהב שמכוונים אותך. לא רק בטלסקופ."

הדף היה רשימה. מה הוא רוצה. מה לעולם לא. עד לאן. ולמטה, מודגש: אדום.

"אם תגיד את המילה הזאת, אני חוזרת להיות השכנה המוזרה עם הטלסקופ, ונדבר על כוכבים. בלי טינה. בלי רכילות בלובי."

הוא מילא את הדף בעמידה, ליד המעקה. היא קראה אותו לאט, סימנה משהו בעיפרון, וקיפלה אותו לכיס.

מפת השמיים

עכשיו, בימי שלישי בלילה, דנה מחליטה לאן יואב מסתכל. לפעמים לירח. לפעמים לרצפה. לפעמים, ארוכות, אליה. היא מחליטה מתי הוא מדבר, מתי הוא כורע ליד הכיסא שלה, כמה זמן הוא מחכה בזמן שהיא מכוונת את העדשה לגלקסיה רחוקה. היא נוגעת בו לעיתים רחוקות, אצבע מתחת לסנטר, יד על הכתף, ותמיד בדיוק. מה שקורה בקומה התשיעית נשאר בקומה התשיעית.

לפני חודש היא קנתה לו מפת כוכבים קטנה. על הגב כתבה בעט: תלמד את כולם. אני אבחן אותך. הוא לומד. כל לילה.