בוקר טוב, זרה

ההודעה הראשונה הגיעה ב-6:12 בבוקר.

שוב לקחת לי את המטען?

לוקאס, חצי ישן בהמבורג, בהה במסך. הוא לא הכיר אף אחד עם המספר הזה. הוא הקליד: נראה לי שהגעת לאדם הלא נכון. אבל צר לי על המטען שלך.

התשובה הגיעה דקה אחר כך. אוי לא. סליחה!! קניתי טלפון חדש והמספר של אחותי שונה בספרה אחת. בוקר טוב, זר.

בוקר טוב, הוא כתב. וזה היה אמור להיות הסוף.

הודעות לפני הקפה

למחרת בבוקר הגיעה עוד אחת. עדכון: המטען היה אצל אחותי. הצדק נעשה.

הוא צחק בקול במטבח הריק שלו.

קראו לה אינס. היא הייתה בת 29, אחות בליסבון, שעבדה במשמרות בוקר. היא אהבה תוכניות ריאליטי איומות, לשחות בים בחורף ולהתווכח אם אננס מתאים לפיצה (מתאים, היא אמרה, ומי שלא מסכים הוא פחדן). הוא היה בן 32, מהנדס, מהגברים ששומרים על העציצים בחיים ושוכחים להתקשר לאמא שלהם.

תוך שבוע הודעות הבוקר טוב הפכו לטקס. היא כתבה לפני המשמרת; הוא ענה מעל הקפה הראשון. אחר כך הודעות לילה טוב. אחר כך הודעות קוליות, כי היא אמרה שהקלדה "איטית מדי למחשבות שלי".

הקול שלה היה נמוך יותר משציפה, והיא צחקה באמצע משפטים.

התמונה

הם מעולם לא שלחו תמונות. זה הפך לסוג של בדיחה ביניהם – המסתורין הוא החלק הכי טוב – עד שערב אחד בדצמבר היא כתבה: אני רוצה לדעת איך אתה נראה כשאתה מחייך להודעות שלי.

הוא שלח תמונה: מטבח, תאורה גרועה, שיער של אחרי שינה, חיוך אמיתי. התשובה שלה לקחה שלוש דקות.

אוי. אוי לא. זו בעיה.

למה?

כי עכשיו אני רוצה לראות את זה במציאות.

היא שלחה את שלה דקה אחר כך – תלתלים כהים, נמשים, שרוך של בית חולים, עיניים עייפות וחיוך רחב. הוא הסתכל על התמונה הרבה זמן.

זהירות

ללוקאס היה חבר שהפסיד אלפיים יורו ל"חברה" שהכיר ברשת, שתמיד הייתה צריכה כסף לכרטיס טיסה שמעולם לא נקנה. אז הוא היה זהיר, וגם היא. לפני כל דבר אחר הם עשו שיחת וידאו. היא הראתה לו את הנוף מהמרפסת שלה – אמיתי, ליסבון בלי שום ספק. הוא הראה לה את הגשם האפור של המבורג.

אף אחד לא ביקש כסף. לאף אחד לא היה מקרה חירום פתאומי. הם פשוט דיברו שלוש שעות עד שהטלפון שלה נכבה, והיא כתבה לו מהלפטופ: מטען. אחותי. שוב.

ליסבון

הוא טס לליסבון במרץ והזמין מלון משלו, כי זה נראה לו נכון. היא חיכתה לו ביציאה מהטרמינל עם שלט קרטון שעליו היה כתוב בוקר טוב, זר.

הם היו מגושמים בדיוק עשר דקות. ואז היא לקחה את היד שלו כדי למשוך אותו לחשמלית עמוסה, ולא עזבה.

באותו ערב, על גג מעל האלפמה, כשהנהר הפך לזהב, היא אמרה: "אני הולכת לנשק אותך עכשיו. זה בסדר?"

"אני מחכה ארבעה חודשים שתשאלי."

היה לה טעם של מלח ויין. שאר הערב – הסמטאות הצרות, החדר שלו במלון, החלון הפתוח וקולות העיר – נשאר ביניהם.

למחרת בבוקר הוא התעורר ראשון. הוא הרים את הטלפון, חייך, ושלח הודעה לאישה שישנה לידו.

בוקר טוב, זרה.