אלכס היה בן 24, בילה את הקיץ בליסבון בהתמחות במשרד אדריכלים, ופחד פחד מוות מהלנה.
היא הייתה בת 41, השותפה הבכירה, וניהלה את המשרד כמו שאנשים מסוימים מנצחים על תזמורת – ברוגע, בדייקנות, ובלי שום סבלנות לשטויות. היא לבשה פשתן, עגילי כסף ובלי איפור, וכשהסתכלה על השרטוטים שלך היא השתתקה בצורה שהרגישה כמו גזר דין.
בשבוע הראשון שלו היא הסתכלה על העיצוב שלו למדרגות דקה שלמה ואז אמרה: "אתה מפחד מחלל ריק. אל תפחד. בחלל הריק אנשים נושמים."
הוא חשב על המשפט הזה ימים.
לילות מאוחרים
ביולי היה למשרד דדליין לתחרות. במשך שבועיים הם נשארו עד מאוחר, כל הצוות, ואז פחות ופחות, עד שלילה אחד נשארו רק שניהם, העיר מזמזמת דרך החלונות הפתוחים ובקבוק וינו ורדה על שולחן הדגמים.
היא שאלה על החיים שלו. הוא סיפר לה יותר ממה שהתכוון – על האקסית שלו, על כך שלא היה בטוח אם הוא בכלל טוב. היא הקשיבה באמת, כמו שאנשים מבוגרים יותר עושים לפעמים, בלי לחכות לתורה לדבר.
"אתה טוב," היא אמרה לבסוף. "אתה פשוט עוד לא יודע את זה. זה הגיל."
"גם את היית ככה?"
היא צחקה. "בגיל עשרים וארבע? הייתי אסון. הייתי מאוהבת בפסל נשוי וחשבתי שעצב זה אישיות."
גם הוא צחק, וכשהרים את המבט היא הסתכלה עליו בהבעה שלא הצליח לפענח.
הגג
הם זכו בתחרות. המשרד חגג על הגג של הלנה – מרפסת מלאה עצי לימון שמשקיפה על הנהר. עד חצות כולם כבר הלכו. אלכס נשאר לעזור לסחוב כוסות, וזה היה תירוץ איום ושניהם ידעו את זה.
היא עמדה ליד המעקה בשמלה לבנה, יחפה, והסתכלה על האורות על המים.
"הסתכלת עליי כל הקיץ," היא אמרה בלי להסתובב.
הוא הרגיש את הפנים שלו מתחממות. "סליחה. לא התכוונתי לגרום לך אי נוחות."
"לא אמרתי שלא נוח לי." היא הסתובבה. "אמרתי שהסתכלת."
היא זו שהחליטה. זה מה שהוא יזכור אחר כך – שהיא הייתה בטוחה בעצמה לגמרי, רגועה לגמרי, ושהיא שאלה: "אתה רוצה את זה? באמת?" וחיכתה לתשובה כנה.
"כן."
היא נישקה אותו לאט, כמו מישהי שאין לה לאן למהר. היד שלה הייתה קרירה על הצוואר שלו. עצי הלימון נעו ברוח החמה.
שאר הלילה היה שייך להם, לדלת המרפסת הפתוחה ולקולות העיר מלמטה. הוא למד שביטחון עצמי הוא הדבר הכי מושך בעולם – ושבחלל הריק אנשים באמת נושמים.
ספטמבר
שניהם ידעו שזה קיץ. היא אמרה את זה בבוקר הראשון, מעל הקפה, בעדינות ובלי דרמה, והוא אהב אותה קצת בגלל הכנות הזאת.
ביום האחרון שלו היא החזירה לו את שרטוט המדרגות עם קו אחד ששונה – היא מחקה חצי מהמדרגות והשאירה באמצע פודסט פתוח, מלא אור.
מתחת היא כתבה: אל תפחד מחלל ריק.
השרטוט תלוי ממוסגר מעל השולחן שלו.
