קלייר וטום היו נשואים שמונה שנים כשטום סוף סוף אמר את זה בקול.
הם שכבו במיטה בבוקר יום ראשון, הקפה התקרר, והוא שתק כבר זמן מה. ואז, כשהוא מסתכל על התקרה, אמר: "את חושבת לפעמים על גברים אחרים? כי... אני חושב עלייך עם גברים אחרים. וזה לא גורם לי לקנא. זה גורם לי לרצות אותך יותר."
קלייר לא ענתה הרבה זמן. מספיק זמן כדי שטום יתחיל להתנצל.
"תפסיק," היא אמרה והסתובבה אליו. "אני לא כועסת. אני חושבת על כמה זמן אתה סוחב את זה."
הכללים
הם דיברו על זה שלושה חודשים. לא כל יום – לפעמים זה נעלם לשבועות – אבל תמיד בכנות. הם קראו על מערכות יחסים של הוטווייף, על זוגות שניסו ועל זוגות שהתחרטו. הם כתבו את הכללים שלהם על גב קבלה ממסעדה, חצי בצחוק, ואז שמרו את הקבלה בארנק של קלייר.
- שום דבר לא קורה אלא אם שנינו רוצים את זה באותו רגע.
- כל אחד מאיתנו יכול לעצור הכול במילה אחת: "מגדלור".
- טום תמיד קרוב.
- אחר כך מדברים. תמיד.
הם בחרו בברצלונה כי שם אף אחד לא הכיר אותם.
הבר
הבר של המלון היה כולו תאורה עמומה ועץ כהה. קלייר לבשה את השמלה הירוקה שטום אהב וישבה לבד על הבר, כמו שתכננו, וטום תפס שולחן בפינה עם ספר שהוא לא באמת קרא.
זה לקח עשרים דקות. קראו לו מארק, הוא היה אדריכל מליון שהגיע לעיר לכנס, והוא היה מקסים בצורה קצת תיאטרלית של גבר שיודע שהוא מקסים. קלייר צחקה מהבדיחות שלו. היא נגעה פעם אחת בזרוע שלו, קלות. כל כמה דקות היא הביטה לעבר טום בצד השני של החדר.
טום מעולם לא ראה את אשתו ככה – זוהרת, מפלרטטת, בשליטה מלאה. הוא הרגיש את הלב שלו דופק מהר, וזה לא היה פחד.
כשמארק רכן אליה ושאל אם היא לבד, קלייר חייכה ואמרה: "לא. בעלי יושב שם. הוא אוהב לראות אותי נהנית."
מארק הסתכל על טום. טום הרים את הכוס שלו. לזכותו של מארק ייאמר שהוא צחק – מופתע בהתחלה, ואחר כך סקרן.
מגדלור
הם עלו למעלה ביחד, שלושתם. מארק היה מנומס וזהיר, קלייר קבעה את הקצב, וטום ישב בכורסה ליד החלון כמו שסיכמו.
מה שקרה אחר כך היה שלהם – וזה לא היה בדיוק מה ששניהם דמיינו. חלק מזה היה מרגש. ברגע מסוים קלייר הביטה מעבר לכתף של מארק אל בעלה, והמבט על הפנים של טום – מעריץ, קצת המום – היה הדבר האינטימי ביותר שראתה אי פעם.
וברגע מסוים, הרבה יותר מאוחר, קלייר אמרה "מגדלור" – לא כי משהו השתבש, אלא כי פתאום רצתה רק את טום. מארק נישק את ידה, איחל לשניהם לילה טוב ויצא. טום חצה את החדר בשני צעדים.
אחר כך
הם דיברו עד ארבע לפנות בוקר, כמו שהבטיחו. על מה שאהבו, על מה שהפתיע אותם, על מה שלעולם לא יעשו שוב ועל מה שאולי כן. קלייר הודתה שהייתה לחוצה כל הזמן. טום הודה שקינא במשך דקה אחת בדיוק, ושזה הפך למשהו חם יותר.
"היית עושה את זה שוב?" הוא שאל.
קלייר חשבה על זה, בכנות.
"אולי," היא אמרה. "אבל לא כי אתה רוצה. כי אנחנו רוצים."
הקבלה עם הכללים שלהם עדיין בארנק שלה, רכה יותר עכשיו וקצת קרועה. אף אחד מהם לא הציע לזרוק אותה.
